לעיתים בני זוג בני דתות שונות נישאים ואז נוצרים "נישואי תערובת". בישראל, בהנחה שאף אחד מבני הזוג לא המיר את דתו (מה שקורה לעיתים), נוצר מצב שבו תיאורטית חלה על בני הזוג מערכת חוקית משולבת הכוללת את חוק המדינה (החוק האזרחי) ואת חוקי הדת של כל אחד מבני הזוג. אם בני הזוג נפרדים, ובמיוחד כשיש להם ילדים, עולה השאלה איזו מערכת דינים תוחל על המקרה.
אם יהודיה ואב מוסלמי ערכו טקס נישואין במצרים וכשהגיעו לישראל ערכו טקס נישואין אזרחי. נולדו להם שתי בנות ומשנפרדו, החלו חילוקי דעות באשר לחינוכן של הילדות ולהסדרי הראייה שלהן. האם טענה, כי האב נהג באלימות והוא מצידו טען שהאם מזניחה את הבנות, ומשתמשת בסמים. הקטינות היו רשומות במרשם משרד הפנים כחסרות דת ולאום. האם הגישה תביעה למזונותיהן מהאב אשר טען, כי גובה המזונות שתבעה האם היה מופרז בגובהו.
השאלה שעלתה בבית המשפט הייתה איזה דין יחול על מזונות הבנות. האם טענה, כי לפי סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), יש להחיל את הדין המוסלמי שרעי המחיל חובה אבסולוטית עליו. האב טען מצידו, כי יש להחיל את סעיף 3(ב) לחוק זה המחיל את החוק על אדם שאינו חייב במזונות ילדיו לפי הדין האישי. מסעיף זה עולה ששני ההורים נושאים בחבות בתשלום המזונות.
בית המשפט קבע, כי הצדדים נישאו בנישואין אזרחיים שאינם מוכרים על פי האסלאם ולכן לכאורה אין לאב חובה אבסולוטית. אך, האב "הכיר" בבנותיו - העניק להן את שמו ותבע משמורת ולכן ייתכן שבאופן עקיף הדין השרעי יכיר בנישואין.
מזונות - חובה אזרחית
השופטת פסקה שאינה יכולה לקבוע באופן חד משמעי שחלה חובת מזונות על הנתבע מכוח הדין האישי. משכך, קבעה השופטת כי לא הוכח הדין האישי ולכן אינה יכולה לקבוע את חבות הנתבע במזונות בנותיו. אך, קמה חובה אזרחית מכוח חוק סעיף 3(א) לחוק לתיקון לדיני משפחה (מזונות) ומכוחה קבעה השופטת את גובה המזונות - בשיעור יחסי להכנסותיהם של ההורים מכל מקור שהוא (סעיף 3(ב) לחוק האמור), ובהתאם לצרכי הבנות.
לסיכום, בית המשפט לא ישאיר ילד ללא מענה ושאיפתו הבסיסית היא להעניק לו מזונות אשר יאפשרו לו קיום מינימאלי בכבוד. לכן, אם יימצא שלא ניתן להעניק לילד מזונות מכוח הדין האישי החל על אביו, יעניק לו בית המשפט מזונות לפי הדין האזרחי הקבוע בחוק לתיקון לדיני משפחה (מזונות).
