פירוק שיתוף בנכסים כאשר אחד מבני הזוג מרצה מאסר עולם על רצח בתם

ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בירושלים מיום 8.8.06. בית משפט קמא הורה בפסק דינו על פירוק השיתוף בנכסי הצדדים וחייב את המערער בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. המערער והמשיבה הם בני זוג מוסלמים שנישאו בשנת 1975, ולהם שבעה ילדים. התובעת מרצה עונש מאסר עולם בעבירת רצח בתם של הצדדים. תחילה הורשע הנתבע עבירה של שידול לרצח הבת, אולם זוכה מהעבירה, מחמת הספק בערעור בבית המשפט העליון.

 
האם יש לקבל את הערעור?

1. לאור נישואי בני הזוג בשנת 1975, קבע בית המשפט כי הדין הרלבנטי שיחול עליהם הוא חוק יחסי ממון. היות ונישואי בני הזוג טרם פקעו, מחיל בית משפט קמא עליהם, כוונת השיתוף מכוח הדין הכללי. ב"כ המערער טען כנגד החלת השיתוף באופן גורף מבלי להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בכל נכס ונכס, ואף לדידו יש להחיל את הדין השרעי על הצדדים מכוח הסכם הנישואין שמהווה הסכם ממון.

תחולת הדין המוסלמי

1. בשלבים הראשונים של העיצוב של "הלכת שיתוף הנכסים", נקבע על ידי בית המשפט העליון, כי דוקטרינה זו של שיתוף נכסים בין בני זוג, חלה לא רק "במגזר היהודי", אלא גם כאשר שני בני הזוג הם מוסלמים. ההפעלה הגורפת של חזקת השיתוף בולטת במיוחד ביישום חזקת השיתוף ללא הבחנה בין עדה ולאום.

חזקת השיתוף הוחלה אף על בני זוג מוסלמיים, לכאורה, מבלי שהונחה תשתית ראייתית או מחקרית לגבי המנהגים, המוסכמות, ההסכמות וההתכוונויות בעדה המוסלמית. בהיעדר תשתית כזו, לא יכלו השופטים לייחס לבני הזוג כוונות משוערות, ורק החקיקה השיפוטית שיצרה את חזקת השיתוף על יסוד ערך השוויון, היא שיכלה לעמוד בבסיס החלטתם.חזקת השיתוף מכוונת להשגת מטרה חברתית, והיא מבוססת על תפיסת השויון בין המינים: בני הזוג שווים בתרומתם לרווחת המשפחה, ועל כן הם זכאים לחלקים שווים מן הרכוש שנצבר כתוצאה מהמאמץ המשפחתי.

2. כדי לשלול את עיקרון השוויון בין בני הזוג, ואת תחולתו על היחסים הרכושיים בין בני הזוג, רעיון שמקורו ויסודו עוד בחוק שיווי זכויות האישה, אין די בהפנייה, בהסכם הנישואין, אל הדין המוסלמי, אלא, כלשון בית משפט קמא, בפסק דינו, יש צורך בהסכמה שהיא "מפורשת, פוזיטיבית, ולא הסכמה שהיא... סתמית, כוללנית, ללא כל פירוט ואיננה מתייחסת כלל להסדר רכושי, ממוני, לעת גירושין". אין כל רמז בהסכם הנישואין, בתיק שבפנינו, כי תחולתו של הדין השרעי המוסלמי היא על יחסי הממון בין בני הזוג.

3. במקרה שבפנינו, האימות היה, כך נטען, בפני רושם הנישואין. אין חולק, כי רושם הנישואין יכול לבוא במקום בית המשפט או בית הדין, כרשות המאשרת של הסכם ממון בין בני זוג (כאמור בסעיף 2(ג) לחוק). אך, עדיין מוטלת החובה גם עליו - כמו על בית המשפט ועל בית הדין - להיווכח, שאכן בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, כנדרש בסעיף 2(ב) לחוק. ההסבר לחותמים על הסכם הממון, כולל: הסבר על משמעותו ותוצאותיו, הוא אחד המאפיינים החשובים של הסכם ממון, על פי סעיף 2 לחוק.

4. מאחר, והסכם הממון מוציא את תחולת הסדר איזון המשאבים, הקבוע בפרק השני של תיק יחסי ממון, לכן, צד אשר רוצה להתבסס על הסכם ממון ספציפי (בין אם הוא/היא התובע/ת, ובין אם הוא/היא הנתבע/ת), צריך להוכיח לא רק שנערך הסכם ממון בין בני הזוג, והוא חתום, אלא מוטל על אותו צד להביא ראיות כי ההסכם, אשר עליו הוא משתית את טיעוניו, עומד בדרישות החוק, דהיינו: בעת חתימת הסכם הממון היה אישור ואימות של בית משפט, בית דין או רשם נישואין, וכי האישור והאימות נעשו, כקבוע בסעיף 2(ב) לחוק (שצוטט לעיל בפיסקה 24 סיפא), דהיינו: רק לאחר שנוכח הגורם המאשר כי בני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית, ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו, כדרישתו של סעיף 2(ב) סיפא לחוק. אין מדובר בדבר של מה בכך. הליך האישור או האימות חייב להיות רציני. לצורך כך, על הגורם המאשר לשוחח עם הצדדים, להסביר להם את ההסכם, את משמעותו ואת ותוצאותיו. רק לאחר מכן, ולאחר ששוכנע הגורם המאשר, כי בני הזוג אכן הבינו את הסבריו, יבדוק הגורם המאשר עם שני בני הזוג, כאשר כל הידע בידיהם, האם הם חותמים על הסכם ממון, בהסכמה חופשית. רק בסופם של השלבים הללו, רשאי אותו גוף מאשר (בית המשפט, בית הדין או רשם הנישואין) לחתום על כך שמולאו דרישות סעיף 2(ב) הנ"ל. ואז, ורק אז, יהיה לפנינו הסכם ממון, כדין.

5. במקרה דנן, ראשית, אין כל הוכחה כי אכן ההסכם אושר על ידי מי שהוא בעל הסמכות בחוק, דהיינו: "רושם הנישואין". לא הובאה כל ראייה לגבי תפקידו וסמכותו של האדם אשר אישר את חוזה הנישואין של המערער והמשיבה. שנית, לא הוכח מעמדו של אותו רושם נישואין, שהוא נציגו של הקאדי של בית הדין השרעי, כדברי חברי. בעניין זה, אין דינו של בית דין שרעי ישראלי, כדינו של בית דין שרעי במזרח ירושלים, שרואה עצמו חלק ממערכת בתי הדין השרעיים הירדניים, ולא ברור אם קיבל הסמכה, כדין, על פי המשפט הישראלי, לשמש כבית דין. היעדר ההוכחה, פועלת לחובת המערער. שלישית, קשה להחיל חזקה על רושם נישואין שפעל על פי החוק, אם הוא לא כלל במסמך, לפני חתימתו, את האישור, לפיו אכן עשה את כל המוטל עליו על פי סעיף 2(ב) לחוק, דהיינו: נוכח "שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". רביעית, ובהמשך לאמור לעיל, אין כל איזכור במסמך, לכך שהדין השרעי המוסלמי חל על ענייני הממון בין הצדדים. כל מי שקורא את חוזה הנישואין, ואינו יודע על טענת המערער, לא יעלה על דעתו, כי המילים "יושמו בינהם חוקי השריעה האיסלמית", אשר נכתבו במשבצת של "התנאים המיוחדים של אחד הצדדים", הם הסכמה בין בני הזוג, לכך שהדין הישראלי לא יחול על יחסי הממון בין הצדדים. חמישית, הקפדת המחוקק על הדרישות האמורות בסעיף 2 לחוק, מטרתה לוודא כי, אכן, בני הזוג, אשר רוצים שיחול עליהם הסכם ממון הספציפי שלהם, השונה מהדין הרגיל, יעשו זאת, באופן ברור, שאינו משתמע לשתי פנים.

6. שילוב הנימוקים דלעיל, הביא את ביהמ"ש למסקנה, כי אין לקבל את טענת המערער בדבר תחולת הדין המוסלמי, על יחסי הממון בין בני הזוג. לפיכך, התוצאה היא, כי על המערער ועל המשיבה, חל הדין הישראלי, ככל שמדובר ביחסים הרכושיים והממוניים ביניהם.

תחולת התיקון הרביעי לחוק יחסי ממון על הצדדים

1.כיום, לאחר שנחקק חוק יחסי ממון בין בני הזוג, הרי, לפחות על פי הנתונים העובדתיים של תיק זה, חוק יחסי ממון חל על בני הזוג שלפנינו. אין מחלוקת כי הם חיים בנפרד, במשך תקופה העולה על תשעה חודשים – שהיא אחד התנאים להפעלת איזון המשאבים על פי סעיף 5א(א)(2) לחוק, כפי שהוסף בסעיף 2 לחוק המתקן האמור – וזאת, לאור הנתון העובדתי, שאינו שנוי במחלוקת, כי המשיבה נמצאת בבית הסוהר, מזה מספר שנים.

2. חלה על המערער והמשיבה דוקטרינת איזון המשאבים על בני הזוג. בנוסף לכך, חלה עליהם גם חזקת השיתוף.

בית המגורים המשותף

1. הבית, בהיותו בית מגורים של הצדדים – בני הזוג ושבעת ילדיהם מאז 1977 – הוא נכס משותף, וזאת, על בסיס הפסיקה, אשר רואה בדירת המגורים של בני הזוג את הנכס המרכזי והחשוב של הנישואין, ולכן, לגביו, נקבעו כללים מקלים, להוכחת שיתוף נכסים.

2. בנסיבות כגון אלה שבפנינו, היינו נסיבות של נשואים ארוכים במשך עשרות שנים בהן מקיימים שני בני הזוג את המשק המשפחתי במאמץ משותף, בין על ידי עבודה בבית ובין על ידי עבודת חוץ, מטשטשים הגבולות ומתערבבים המשאבים. חזקת השיתוף איננה פרי של אירוע נקודתי אלא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של הפרדה, למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר. אינני מתעלם מן המרכיב ההסכמי, השלוב מכללא, בחזקת השיתוף. אולם, מקובל עלינו כי הסכם יכול שייווצר בדרך ההתנהגות. חזקת השיתוף היא ביטוי לאורח החיים הבין אישי הנוצר לפי תפיסותינו ביחסים בין בני זוג המקיימים משק בית משותף ומשלבים מאמציהם לכדי מערכת מאוחדת. כאמור, ברבות השנים, נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ’לבשר אחד’. סיכומה של נקודה זו, הלכת השיתוף בין המערערת והמשיב חלה על כל נכסיהם, לרבות דירת המגורים שלהם".

חלקת הקרקע

1. בעניין זה, קבע בית משפט קמא, כי הקרקע נרכשה מאחיותיו של המערער, והוא מסר ייפוי כוח למשיבה, לקבל את הנכס. בית משפט קמא הוסיף ואמר, כי הדבר נעשה על פי חלוקה פנימית, בין האחיות לבין המשיבה, ולכן, מתנה זו, שקיבלה המשיבה, היא רכושה הבלעדי, ואין לכלול אותה בנכסי האיזון.

2. אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה. המשיבה, טענה, כי יש לקבל את עמדת בית משפט קמא, אך הוסיפה כי, בפועל, מאז מתן פסק הדין הוברר למשיבה, כי בית משפט קמא הוטעה: היה הליך משפטי מול אחיו של המערער, אשר הסתיים לפני שנים, אשר בו, כלשון ב"כ המשיבה, "הפסידו בני הזוג עקב אותו פסק הדין את בעלותם על הנכס".

3. רשאית המשיבה לנקוט כנגד המערער, בכל הליך שתחפוץ, בגין אותה רמאות, נטענת.

הנכס

1. בית משפט קמא קבע, כי לא הוכח שהקרקע נרכשה מכספים שקיבל המערער כפיצוי בתביעת נזיקין. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף ואמר, כי גם אם אכן זה היה המצב העובדתי, אין בכך כדי לגרוע מחזקת השיתוף, וזאת, כפי שהסביר בית משפט קמא, באריכות, ביחס להרחבת נכסי השיתוף בין בני הזוג, הן לפיצויים והן לפנסיות ולנכסים פיננסיים אחרים.

2. יש לבדוק עבור מה שולם הפיצוי. אם הפיצוי שולם בגין ועקב אובדן עבודה (או עזרה לזולת), כי אז כסף זה מהווה תחליף לעבודה, ולכן, הוא משותף.רק פיצוי בגין כאב וסבל, המשקפים סבל אישי, של אותו בן זוג אשר נאנק מכאביו, הם בלתי משותפים, על פי רוחו וכוונתו של סעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון. ב"כ המערער לא הביא כל ראיה, כיצד מורכב סכום הפיצוי, אשר אותו קיבל המערער, בתביעת הנזיקין.

3. התוצאה היא, כי לא הוכח החריג לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, לפיו הנכס הוא אינו משותף. בהעדר הוכחה מספקת בדבר תחולת החריג, התוצאה היא, כי הנכס הוא משותף.

הכספים בבנק

1. בית משפט קמא קבע, כי סך של 350,000 ₪, אשר קיבל המערער מעיריית ירושלים, הם כספים משותפים, ודחה את טענותיו של המערער, בהעדר ראיות, כאילו המשיבה משכה כספים אלה. בערעור, מלין בא כוחו של המערער, מדוע האמין בית משפט למרשו, בהעדר מסמכים.

2. אין צורך להשיב על טענה מעין זו. המערער, קובל על כך שהערכאה הראשונה לא קיבלה את טענתו, לפיה, מתוך סכום זה, שולם סך של 160,000 ₪ לעורך דין. אולם, נימוקו של בית משפט קמא, כי "גם על כך לא הוצג כל מסמך", מהווה מענה הולם לטענת המערער. לפיכך, גם בנושא זה, נדחה ערעורו של המערער.

פנסיה

1. כנגד קביעתה של הערכאה הראשונה, כי המשיבה זכאית למחצית הפנסיה של המערער, טוען המערער, כי אין ולא הייתה כוונת שיתוף ספציפית בפנסיה. לחילופין, טען המערער, כי יש לחלק את הפנסיה באופן לא שוויוני, כי המערער הוא זה אשר נושא בנטל גידול הילדים, בעוד המשיבה נמצאת בבית הכלא.

2. הפנסיה היא זכות כספית, אשר "נולדת" במהלך העבודה. כאשר שנות העבודה הן "בתוך" הנישואין, הזכות לפנסיה, אשר מצטברת, בתוך שנות הנישואין, היא משותפת לשני בני הזוג.החל מיום מימושה של הפנסיה, קרי: בכל חודש שבן הזוג כבר יצא לפנסיה, המשמעות המשפטית והמעשית של השיתוף, באה לידי ביטוי בכך, שמחצית מכל תקבול פנסיוני, אותו מקבל העובד - שייכת לבן/בת הזוג, לפי העניין.

3. לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, נשוא ערעור זה, נחקק התיקון הרביעי לחוק יחסי ממון, אשר "העלה" את הפנסיה לכלל זכות, שכתובה עלי חוק, עת נכלל בתיקון האמור, תוספת לסעיף 5, הוא סעיף 5(ג), שזה לשונו: "בסעיף זה, ’כלל נכסי בני הזוג’ – לרבות זכויות עתידיות לפנסיה, פיצויי פרישה, קרנות השתלמות, קופות תגמולים וחסכונות". לפיכך, עתה, אין כל צורך להוכיח כל כוונה ספציפית, לכך שבני הזוג התכוונו שהפנסיה של מי מהם, תהיה משותפת עם בן הזוג.

4. פועל יוצא מכאן, הוא דחיית ערעור המערער בעניין זה, ואישור פסק דינו של ביהמ"ש קמא, כי 50% מכל התשלומים שקיבל המערער מיום יציאתו לפנסיה, הם של המשיבה.

5. הטענה כי המערער זקוק למלוא הפנסיה, כדי לזון את ילדיו הקטינים, בעוד המשיבה מרצה מאסר עולם, ולכן, אינה זקוקה למחצית הפנסיה – אינה טענה משפטית, אשר בית משפט רשאי להביאה בחשבון, בדרך בה הוצגה. זכותה של המשיבה – כמו זכותו של כל בן זוג – למחצית הפנסיה, נובעת מדיני הקניין, כפי שהם מיושמים במסגרת יחסי הממון בין בני זוג נשואים. אין כל קשר בין הזכאות למחצית הפנסיה, לבין הצרכים הכלכליים של בן הזוג, למעט חריג אחד, אשר אינו רלוונטי לסיטואציה שבתיק זה, והוא זה: אישה המקבלת מחצית פנסיה מבעלה, ובנוסף לכך זכאית היא למזונות אישה, או שכבר קיבלה, בעבר, פסק דין למזונות לזכותה, ערב קבלת מחצית הפנסיה, לא תקבל גם פנסיה וגם מזונות, אלא רק את הסכום החודשי הגבוה מבין שניהם.

לסיכום,

כל טענותיו של המערער, בערעור – נדחות.יש לחייב את המערער בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 10,000 ₪, בצירוף מע"מ כחוק.