האם הדירה שהועברה בירושה מאם לבתה, נחשבת לרכוש משותף?

בית משפט העליון נדרש להכריע בנוגע לחלוקת הרכוש המשותף של בני זוג, שנפרדו לאחר שלושים ושלוש שנות נישואין, ולא הצליחו להגיע להסכמה בבית המשפט לענייני משפחה וגם לא בבית משפט המחוזי. כמו כן, נדרש לקבוע האם הדירה שהועברה בירושה מאם לבתה, נחשבת לרכוש משותף.

הדירה המשותפת חולקה לשתי יחידות דיור נפרדות, עליהן קיבלו בני הזוג דמי שכירות

בני הזוג נישאו בשנת 1974 ולהם שני ילדים, שכיום הם בגירים. עד שנת 1991 התגוררו בני הזוג בחיפה, בדירה שרכשו יחד לאחר הנישואין, והיא נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. לאחר שעזבו את דירתם בחיפה, הם עברו להתגורר יחד עם אמה של האשה ודירתם חולקה לשתי יחידות דיור נפרדות והושכרה לצדדים שלישיים. בשנת 2005 האם עברה להתגורר באחת מיחידות הדיור, כשהיא העבירה את הזכויות על דירתה שלה לבתה.

בשנת 2007 עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון, והם החליטו להיפרד. הבעל עזב את דירת האם של אשתו ועבר לגור בגפו ביחידת הדיור השנייה בחיפה. כשלושה שבועות לאחר מכן נפטרה האם והורישה את דירתה לבתה.

האשה נהנית מדמי השכירות וכספי הירושה, לכן אינה זכאית לדמי מזונות

בעקבות הפרידה קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי הבעל נדרש לשלם מזונות זמניים לאשה בסך של 2,800 שקלים לחודש. בהמשך דן באיזון משאבי הצדדים וחלוקת הרכוש, וקבע כי אין מקום לפסוק לאשה מזונות, מאחר והיא לקחה כספים מהחשבון המשותף, היא קיבלה את כספי השכירות מהדירה המשותפת ונהנתה מכספי הירושה של אמה. בנוסף היא זכאית למחצית מקצבת הפנסיה שמקבל בעלה. לכן בית המשפט לענייני משפחה, קבע כי היא אינה זכאית לתשלום מזונות.

עוד נקבע כי הדירה בחיפה היא רכוש משותף של שני הצדדים וכספי השכירות יחולקו באופן שווה בין הצדדים. כמו כן, דירת האם, בה התגוררו יחד במשך 14 שנים, והשקיעו בה משאבים רבים, על אף שהועברה בירושה מהאם לבתה, נחשבת גם היא בגדר רכוש משותף.

בית המשפט המחוזי קבע כי לבעל אין זכויות בדירת האם שעברה בירושה

בעקבות החלטת בית המשפט לגבי חלוקת הרכוש, ערערו שני הצדדים. האשה טענה כי בית המשפט שגה בנוגע לפסיקת המזונות והקביעה לגבי שתי הדירות בגדר רכוש משותף. בית המשפט המחוזי קיבל חלקית את הערעור וקבע כי אין לבעל זכויות בדירת האם שעברה בירושה. הבעל הגיש ערעור בנוגע לקביעה על דירת האם, אך ערעורו נדחה על הסף, מכיוון שהוגש באיחור.

האשה לא הרימה ידיים וערערה לבית משפט העליון, בדרישה כי תשלום המזונות יהיה בסך של 8,950 שקלים לפחות וטענה כי הדירה בחיפה, שייכת לה בלבד, מאחר והיא מומנה מהכספים שקיבלה ממשפחתה.

בית המשפט העליון, עיין בבקשות הצדדים והגיע למסקנה כי דינן להידחות, ומצא כי אין עילה מוצדקת להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, בנוגע לפסיקת המזונות והדירה המשותפת וגם בנוגע לדחיית ערעורו של הבעל על הסף, מחמת איחור בהגשתו.

בע"מ 957/14
בע"מ 969/14