להלן בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה בדבר פינוי דירת מגורים, וזאת עד למתן פסק-דין בתביעה, אותה הגישה המבקשת ובמסגרתה היא עתרה לביטול ההסכם, אשר מכוחו ננקטו הליכי הפינוי.
המבקשת והמשיב הינם בני זוג, אשר נישאו זל"ז ביום 15.1.79. מנישואיהם נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין בני הזוג, חתמו בני הזוג, ביום 1.2.01, על הסכם שלום בית ולחילופין גירושין ויחסי ממון. בהסכם נקבע, בין השאר, כי היה ובני הזוג יחליטו להתגרש, הרי אז הדירה, אשר בכוונתם לרכוש מיד לאחר חתימת בני הזוג, אם וככל שתירכש, תימכר, ותמורתה תחולק באופן שהאשה תקבל 60% מהתמורה ואילו האיש 40% מהתמורה; כי פינוי הדירה יהיה תוך 6 חודשים מיום פתיחת הליך גירושין, אלא אם יוסכם בין בני הזוג אחרת; כי תכולת הדירה, למעט חפציו האישיים של האיש, תישאר בידי האשה; כי כל אחד מבני הזוג יישאר הבעלים של כל הזכויות, מכל מין וסוג שהוא, הרשומים ו/או אשר יהיו רשומים בשמו.
קרא עוד...
- תביעה לפס"ד הצהרתי - מי הבעלים בדירה?
- פס"ד הצהרתי - זכויות מכח חיים משותפים ומכח הרכישה
האם יש לקבל את הבקשה לעיכוב הביצוע?
1. תקנה 467 לתקנות מקנה סמכות לביהמ"ש לעכב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור על פסק הדין או ההחלטה שעיכוב ביצועם התבקש. התקנה אינה חלה על עיכוב ביצועם של פסקי דין אשר נתנו תוקף להסכם פשרה ואחד הצדדים, כבענייננו, עותר לביטולם מחמת פגם ברצון או פגם אחר. למעשה, אם וככל שהמבקשת ביקשה לעכב את הליכי ביצוע ההסכם ופסק הדין, היה עליה לעתור לצו מניעה האוסר על המשכת הליכי הפינוי של הדירה על פי פסק הדין, סעד זה לא התבקש. לכאורה, מן הדין היה לדחות הבקשה כבר בשלב זה. עם זאת, נוכח סיכומי בעלי הדין וטענותיהם לגופו של עניין, אדרש לבקשה ואבחן את זכאות המבקשת לצו מניעה כאמור.
2. המבקשת משתיתה את זכותה לביטול ההסכם בטענת עושק. סעיף 18 לחוק מקנה זכות לביטול החוזה במקרה של עושק בקובעו: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." למעשה, סעיף 18 לחוק החוזים קובע שלושה תנאים מצטברים לקיומה של עילת הביטול, והם:- מצבו של המתקשר (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, חוסר ניסיון); - התנהגותו של העושק (הניצול שניצל); - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העושק לבין הנעשק. נטל ההוכחה לקיומם של התנאים מוטל על הטוען לבטלות ההסכם; בפסיקה נקבע, כי נטל זה כבד ביותר, קו"ח שעה שמדובר בהסכמי גירושין, אשר אושרו וקיבלו תוקף של פסק דין.
3. מכל מקום, סעיף 20 לחוק החוזים מוסיף וקובע תנאי נוסף לזכות לביטול ההסכם, והוא, כי: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה — תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה." דהיינו, הודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול; הודעה מאוחרת, החורגת מהזמן הסביר, אין לה תוקף, והחוזה עומד בתוקפו חרף הפגם בכריתתו.
4. אין חולק, כי בענייננו חלפו כארבע וחצי שנים ממועד חתימת ההסכם ואישורו ועד הגשת התובענה לביטול ההסכם; כטענת המבקשת, סבירותו של הזמן נמדדת בכל מקרה לגופו; עם זאת, נראה, כי בענייננו נסיבות המקרה מצביעות על כך שמועד מתן הודעת הביטול חרג מהזמן הסביר.
5. באשר לטענת המבקשת, כי היה ולא יעוכבו הליכי הפינוי יהיה בכך כדי ליצור סטטוס קוו חדש ולא ניתן יהיה להורות על החזרת המצב לקדמותו והשבת המבקשת וילדי בני הזוג לדירה – אכן, כעקרון, קושי רב להחזיר את המצב לקדמותו במקרה של ביצוע פסק דין מהווה שיקול משמעותי בעת מתן החלטה בבקשה כאמור. עם זאת, נקבע, כי בעת שקילת נזקו של המבקש חייב ביהמ"ש לשקול גם את הנזק העלול להיגרם למשיב אם וככל שיידחה ביצועו של פסק הדין.
6. בענייננו, למעשה, ההסכם מסדיר את פירוק השיתוף בזכויות בני הזוג בדירה וחלוקת תמורתה. למבקשת אין טענה כנגד אופן חלוקת תמורת הדירה בהסכם, אלא טענתה היא, כי במסגרת ההסכם ויתרה על זכויות רכושיות אחרות שנצברו על ידי המשיב ואשר על פי הדין היתה היא זכאית לקבל מחציתן. בענייננו, אין חולק, כי בני הזוג פרודים מזה כשנתיים כאשר המבקשת ממשיכה לגור בדירה ואילו המשיב עזב את הדירה. מאז הגשת הודעת הגירושין על ידי המבקשת, 15.1.04, חלפו למעלה משנתיים. עוד ביום 3.5.05 ניתן על ידי בית הדין הרבני פסק דין לגירושין בין בני הזוג. על פסק הדין לא הוגש ערעור. למותר לציין, כי עד היום לא סודר הגט. בחודש ספטמבר 2005 הוגשה התביעה לביטול ההסכם. נראה, איפוא, כי בנסיבות אלו, גם מאזן הנוחות מחייב את דחיית הבקשה.
7. לא למותר להוסיף, כי בקשה לעיכוב ביצוע, כמו כל פניה לבית המשפט, חייבת להיעשות בתום לב; הסכמת המבקשת, במהלך הדיון בחודש יולי 2005, למינוי באי כוח הצדדים ככונסי נכסים ולקביעת מועד לפינוי הדירה, שעה שעוד בחודש אפריל 2005 טענה בפני בית הדין הרבני, כי היא שוקלת להגיש תביעה לביטול ההסכם, מבלי לטעון דבר בעניין זה בפני בית המשפט, יש בה משום התנהגות שלא בתום לב ומשום ניסיון שלא כדין להאריך ההליכים המשפטיים ולעכב את ביצוע ההסכם, תוך שימוש בהליכים המשפטיים למטרותיה.
לסיכום,
יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע הפינוי מהדירה. המבקשת תשלם למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.
