תביעה לפיצוי כספי בסך 50,000 ₪ בגין הפרת הבטחת נישואין, שהגישה התובעת – כנגד הנתבע. התובעת, ילידת שנת 1949, חיה עם הנתבע כבני זוג במשק בית משותף, לטענתה במשך 11 שנה בעוד הנתבע טוען כי הצדדים חיו יחדיו במשק בית משותף רק במשך שנתיים וחצי.
לטענת התובעת במהלך חייה המשותפים עם הנתבע, היא השתתפה עימו באירועים משפחתיים שונים, הם נסעו יחד, בילו יחד ואורח חייהם היה כזה שהעיד על כוונה לחיות כבעל ואישה. הצדדים ניהלו את ענייניהם הכספיים בנפרד. הנתבע יליד 1933 פנסיונר בן 74 שנים, טוען כי מעולם לא הבטיח מאומה לתובעת, ועוד הוא מוסיף כי בעת שעברה את הניתוח הקשור למחלתה הם כבר לא התגוררו יחד. זאת ועוד, הנתבע מוסיף כי מעולם לא הבטיח לתובעת "לחיות איתה לעד" ומעולם לא היתה לו כוונה כזו.
האם יש לקבל את התביעה לפיצוי כספי?
הפסיקה הכירה בעילת תביעה של הפרת הבטחת נישואין. מקורה של העילה הוא בדיני החוזים האנגליים. גם לאחר חקיקת חוק החוזים הישראלי, הכירו בתי המשפט בעילה זו. עוד קבעה הפסיקה כי "ההכרה בתוקף החוזי של הבטחה להינשא אינה נקיה מספקות. ניתן לטעון כי הסכם להינשא הוא בעל אופי אינטימי ומצוי בתחום הרגש, ולכן יש להכיר בחרות של כל צד להשתחרר מההבטחה בלי שיהיה בכך הפרה".
כידוע הטוען להסכם צריך להוכיח אותו ואת תנאיו, הוכחתו של הסכם כרוכה בהבאת ראיות נסיבתיות על מתן הבטחה, שכן מטיבעה, הבטחה לנישואין מתאפיינת גם ע"י סממנים המתבטאים כלפי חוץ. הבטחת נישואין יכולה להחשב חוזה מחייב. יחד עם זאת: "לא כל אמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר וצפויה להתמיד בו לטווח עתידי, שקולה כמחוייבות לנישואין... התערבות המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כוונה לכך גרידא".
נטל השכנוע להוכחה שההסכם הנטען הוא הסכם מחייב אשר הופר, מוטל על כתפי הצד הטוען הלפרת הבטחת נישואין. בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפני מצביעה על כך שלא הוכח כי היה "חוזה" או הבטחת נישואין שהופרה. התובעת עצמה מתארת בעדותה כי בשנים 1991 היה הנתבע המאהב שלה. התובעת נמנעת מלהצהיר כי הנתבע הבטיח לה שישא אותה לאישה, אלא היא חוזרת גם בעדות הראשית וגם בחקירתה הנגדית שהנתבע הבטיח לא לעזוב אותה.
בגלימה המשפטית אשר עטתה הפסיקה על הוכחת העילה של הפרת נישואין נקבע כדלקמן: "תנאי ראשוני לביסוס עילה זאת, כמו לגבי כל הפרת חוזה, היא הוכחה כי היו הצעה או הבטחה מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה כפי שנדרש ליצירת יחסים חוזיים עפ"י סעיף 2 של חוק החוזים. הבעיה העקרונית בהוכחת הבטחות או הסכמים מסוג זה, היא כי עצם הבטחת נישואין הינה בדרך כלל עניין שבינו לבינה והיא אינה כתובה או ראויה להוכחה כמו הסכמים מסחריים. לכן, יש לבחון יפה ראיות נסיבתיות על מתן הבטחה, כי כרגיל אינו נשאר שינוי הסטטוס הבא עם הבטחת נישואין בגדר סוד בינו לבינה, אלא הוא מתבטא גם כלפי חוץ בסימנים שעליהם אפשר להביא ראיות אחרות, די בהוכחת עובדות שיש בהן כדי להכריע את המסקנה כי הצדדים הגיעו ל"הסכם היסודי", היינו "לכרות ברית עם האישה אשר אהבתי".
הנתבע בעדותו כפר בטענותיה של התובעת. יש להעדיף את גירסת הנתבע וקובעת כי הצדדים חיו תקופה קצרה ביחד כשנתיים וחצי - שלוש שנים, וכי נפרדו בשנת 1998 לכל המאוחר. המסקנה, משנפרדו הצדדים בשנת 1998, ממילא לא היה ביניהם יותר "חוזה" של "הבטחת נישואין" גם אם נמשך הקשר "כידידים", אין בכך כדי להיות "חוזה נישואין", וגם אין כל תמיכה לכך.
מן העובדה שהתובעת "תקעה יתדות" בהיות הצדדים "ידועים בציבור" כמשמעות ביטוי זה בדין, אין לה קיום על קיום "חוזה נישואין" או "הבטחת נישואין", ואילו אפשר להסיק דווקא את ההפך מכך. דווקא העובדה שבני זוג בחרו שלא למסד את הקשר ביניהם ע"י נישואין מעידה כי לא היה ביניהם חוזה מחייב. מלבד זאת, וכאמור לעיל לאור הסתירות בגירסת התובעת, ממילא לא קיבל ביהמ"ש שהיתה כאן הבטחת נישואין שהופרה, ובודאי שאינני יכולה ללמוד על קיומה של הבטחה חוזית כזו, אפילו היתה התובעת מוכיחה טענתה שהצדדים חיו כבני זוג 11 שנה, והרי איש לא מנע מהם להינשא! מדוע לא נישאו בכל העת בה קיימו כביכול משק בית משותף? אין הסבר מניח את הדעת לכך. לפיכך, לא הוכחה, גם לא ע"י "התנהגות הצדדים" הבטחת נישואין שהופרה.
גירסת התובעת הינה בלתי אמינה, וזאת מכמה טעמים: ראשית - היא נתמכה רק ע"י בתה מ., וגם זו סתרה אותה ביחס לתקופה הנטענת ולמגורים הנטענים. גם אם לא היו סתירות הרי הבת נשענה על "עדות שמיעה", מפי אימה, ומלבד זאת הרי היא בחזקת "עד מעוניין" כמתחייב מפקודת הראיות. שנית - הוכח ש"עזיבת" הנתבע אירעה שלא בעטיו אלא עפ"י רצון התובעת, שנים קודם לכן, ועקב התנהגות ילדיה. שלישית - הוכח כי מניעיה של התובעת נעוצים בעובדה שהנתבע עבר לאחרונה להתגורר עם צעירה בת 29. ואולם, דבר זה אינו עולה לכלל הפרת הבטחת נישואין. רביעית - התובעת תבעה בתביעתה פיצוי בסך 50,000 ₪ ובתצהירי עדותה תבעה כבר 100,000 ₪. יש לראות גם בכך חוסר אמינות, ואפילו חוסר תום לב במידה רבה.
לסיכום,
תביעת התובעת - נדחית. התובעת תשלם הוצאות התביעה, לרבות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ.
