לאחר הפרידה, ביקש התובע מבת זוגתו לשעבר, שתשיב לו את כספי ההלוואה שנתן לבנה, אך היא טענה מנגד כי לא מדובר כלל בהלוואה, אלא בכספים שניתנו לה ולבנה במתנה.
התובע שהינו אלמן והנתבעת, גרושה הצעירה ממנו בעשור, הכירו בשנת 2009, וקיימו יחסים זוגיים במשך כשלוש שנים, כאשר ברקע היו חילוקי דעות בענייני כספים וחתימת הסכם ממון. בחודש ינואר 2010 מסר התובע סכום בסך 112,000 שקל, לבנה של הנתבעת, לצורך כיסוי חובותיו בהוצאה לפועל.
התובע טען כי מדובר בהלוואה, בעוד שהאם ובנה, הנתבעים, טענו כי מדובר במתנה. בנסיבות אלה עתר התובע בחודש דצמבר 2012, לבית משפט לענייני משפחה באשדוד, להשבת הכספים.
הנתבעים הבטיחו להשיב את הסכום תוך שנה
בכתב התביעה טען התובע כי הוא הפקיד לחשבונו של הנתבע 112,000 שקל, בעקבות חובות כבדים שצבר, זאת לאחר שהנתבעים הבטיחו להשיב לו את הכספים תוך שנה, אך הם לא עמדו בהבטחתם. חברו של התובע התקשר מספר פעמים אל הנתבעים, בנוגע להשבת הכספים בשל מצבו הרפואי הירוד וגילו המבוגר, אך לא זכה למענה.
הנתבעים טענו מנגד, כי הכספים ניתנו במתנה ביוזמתו של התובע, ללא כל הסכם הלוואה, בדומה למתנות אחרות שהעניק לנתבעת, כמו התקנת מזגן בדירתה של הנתבעת, טיולים לחו"ל, רכישת מוצרי מזון וכדומה.
הקשר בין השניים היה מבוסס על אינטרס כספי
כבר בתחילת הקשר דרשה הנתבעת מהתובע שיפקיד בחשבונה 300,000 שקל, לשם הוכחת רצינותו. ילדיו של התובע התנגדו לבקשה זו ועקב כך נוצר נתק בין ילדי התובע לנתבעת ואף בין האב לילדיו. בהמשך הקשר התובע מימן בילויים, חופשות והוצאות משותפות, אך עם זאת קבע בית המשפט, כי יש להבדיל בין הוצאות מהן נהנו שני הצדדים, לבין סיוע לבנה של הנתבעת.
התובע הודה כי הוא הציע לכסות את חובותיו של הנתבע, לאחר שראה את בת זוגתו ממררת בבכי, אך עם זאת בכל פעם שדרש ממנה לקבל חזרה את הכספים, פרצה בין השניים מריבה. הנתבע, שהינו גרוש ואב לילדים כבן 46, המתגורר אצל אימו, העיד כי הוא אפילו לא הודה לתובע, לאחר שהפקיד עבורו כספים בחשבון הבנק, והוסיף כי סכום כסף כזה על פי רב אינו ניתן כמתנה ואם היתה לו אפשרות כלכלית, הוא היה עושה מאמץ להחזיר את הסכום לתובע.
הנתבעים ישיבו לתובע את סכום ההלוואה
בית המשפט התרשם כי התובע הוא אדם ישר, טוב לב ונדיב, שפנה להליך המשפטי, לאחר שעשה מאמצים להשבת הכספים בכוחות עצמו. בית המשפט קבע כי אכן מדובר בהלוואה לצורך פירעון חובו של הנתבע, ולא מדובר במתנה, וכי הנתבעים נהגו בחוסר תום לב והעדיפו לנצל את טוב ליבו והעדר קיומו של מסמך בכתב, על מנת להימנע מהשבת הכסף.
בית המשפט קיבל את התביעה וקבע כי הנתבעים ישלמו לתובע סך של 112,000 שקל בתוספת ריבית והפרשי הצמדה למדד, ובנוסף יישאו בהוצאות המשפט בסך 7,500 שקל.
תמ"ש 18364-12-12
