צו ירושה הוא צו משפטי מטעם הרשם לענייני ירושה, אשר מטרתו להסדיר את חלוקת העיזבון של אדם שנפטר בלא צוואה תקפה. היורשים נדרשים להגיש בקשה לצו ירושה אצל משרד הרשם לענייני ירושה או לבית הדין הרבני. כדי לממש את נכסיו של נפטר שלא הותיר צוואה, או הותיר צוואה שאינה בעלת תוקף משפטי.
בניגוד לצו קיום צוואה, המפרט את אופן חלוקת הרכוש בהתאם לנוסח הצוואה, צו ירושה מסתפק בהגדרת המוטבים הזכאים לחלק מעיזבונו של הנפטר, והחלוקה של הרכוש והכספים מתבצעת בהתאם לנהלים שנקבעו בחוק הירושה, מכיוון שאין צוואה.
מי יכול להגיש בקשה לצו ירושה?
את הבקשה לצו ירושה יכול להגיש כל אחד מהיורשים החוקיים של הנפטר, או אחד מהיורשים של יורש אשר נפטר, או כל מי שיש לו נגיעה בעיזבונו של הנפטר, בין אם בתור מוטב, מנהל עיזבון, או מיופה כוח של אחד היורשים.
ניתן להגיש את הבקשה באופן עצמאי, או באמצעות עורך דין העוסק בדיני משפחה אצל משרד הרשם לענייני ירושה או לבית הדין הרבני. מתן צו ירושה אורך בדרך כלל כחודש וחצי, אולם במקרים חריגים ההליך עלול להתארך, כמו במקרה שהטיפול בבקשה מועבר לבית המשפט לענייני משפחה.
איך מגישים את הבקשה?
את הבקשה לרישום צו ירושה יש להגיש על גבי טופס מתאים שנמצא באתר האינטרנט של הרשם לענייני ירושה. כאשר מבקשי צו הירושה הם צאצאיו, בן זוגו או הוריו של הנפטר והם מיוצגים על ידי עורך דין, ניתן להגיש את הבקשה באופן מקוון בלבד.
להגשת בקשה בהליך בלתי מקוון, יש להוריד טופס בקשה של הרשם לענייני ירושה או טופס בקשה של בתי הדין הרבניים. בטופס הבקשה יש לציין רשימת היורשים המלאה ולמלא פרטים המתבקשים באשר לנסיבות הגשת הבקשה לצו. במקרה שאחד היורשים החליט לוותר על חלקו בירושה יש לצרף מסמכים המוכיחים זאת.
הפרטים המופיעים בבקשה למתן צו ירושה כוללים את פרטי מגיש הבקשה ועורך הדין המייצג אותו, אם המבקש לא פועל באופן עצמאי. שם המוריש, תעודת זהות, מועד פטירתו ומקום מושבו האחרון. יש לצרף צו ירושה וצו קיום צוואה, כאשר המנוח הותיר אחריו צוואה אבל היא לא מתייחסת לכלל רכושו, וכן פרטי היורשים וחלקם בעיזבון על פי הקבוע בחוק הירושה.
חתימת מורשה על הבקשה
לאחר מילוי הפרטים הרלוונטיים, יש צורך בחתימתו של גורם מנהלי על הבקשה, אשר יכול להיות עורך דין מוסמך, שופט בבית משפט, דיין בבית דין המוכר בחוק, או ראש רשות מקומית, כראיה לאמינותה. ובנוסף יש לצרף אישור על תשלום אגרת פתיחת בקשה, ואגרת פרסום בעיתון, כדי שניתן יהיה להודיע לציבור הרחב על תחילת הדיון בצוואה.
לאחר הגשת הבקשה למשרדי הרשם לענייני ירושה, או לבית הדין הרבני, הבקשה מועברת לאפוטרופוס הכללי לשם בחינתה, ובמקביל מתפרסמת הודעה בעיתונות בדבר פתיחת ההליך כדי לאפשר לקבל השגות ולהגיש התנגדויות.
בחירה בין ערכאות משפטיות
רוב הבקשות להוצאת צו ירושה נידונות במשרדי הרשם לענייני ירושה, אבל הדבר אינו מחויב בחוק, ואף החוק בישראל מגדיר שתי ערכאות משפטיות המחזיקות בסמכות החוקית להוציא צווי ירושה, שהן הרשם לענייני ירושה ובית הדין הרבני, לכן יש באפשרות המבקשים לבחור בכל אחת משתי הערכאות לצורך הטיפול בתיק.
ההחלטה לאיזה ערכאה משפטית לפנות נקבעת בהתאם לשאלה למי נעשתה הפנייה הראשונה בבקשה להוצאת צו ירושה. עם זאת, מאחר שהרשם לענייני ירושה נחשב בפועל כערכאה אזרחית, וברוב המקרים מהווה את הבחירה הראשונה, הרי שבכל מקרה שבו מבקשים להעביר את הדיון בתיק לבית הדין הרבני, יש לקבל בשלב ראשון את הסכמתם בכתב של כל בעלי העניין בירושה.
התנגדות לבקשה להוצאת צו ירושה
במקרה שהתקבלה התנגדות לבקשה להוצאת צו ירושה, הרשם לענייני ירושה אינו רשאי לפסוק בנושא בעצמו, והוא נדרש להעביר את הטיפול בסוגיה לידי אחד משני גורמים משפטיים אשר יש להם הסמכות המשפטית להכריע בסוגיה, שהם בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני.
בית המשפט לענייני משפחה, מתוקף הגדרת תפקידו בחוק מהווה את ברירת המחדל לטיפול בהתנגדות לבקשה להוצאת צו ירושה, לכן ברוב המקרים, הסוגיה מועברת ישירות לטיפולו. ואולם, עם כל המעורבים מעוניינים בכך, ניתן להעביר את הדיון בתיק לידי בית הדין הרבני.
פנייה לבית הדין הרבני
כאשר בעלי העניין בתיק מעוניינים כי הגורם המטפל בסוגיה יהיה בית הדין הרבני, מסיבות דתיות או מכל סיבה אחרת, עליהם לקבל את הסכמתם של כל המעורבים להעברת הדיון, ולהתחייב לקבל את הכרעת בית הדין. כאשר רק חלק מבעלי העניין פונים אל בית הדין, נחוץ מסמך חתום, המאשר את רצונם של כלל בעלי העניין להעברת הדיון.
בקשה שהוגשה לבית דין רבני מועברת לאישורו של הרשם לענייני ירושה, במטרה למנוע ניסיון לעקוף את סמכותו באמצעות פנייה לערכאה המשפטית המקבילה. אם סבר הרשם כי הבקשה נעשתה בתום לב, הוא רשאי לאשר אותה, ולהעביר את הטיפול בתיק בהתאם, גם לאחר שהטיפול כבר החל אצלו, בהסתמך על הדיון המוקדם.
ואולם, אם הרשם סבר כי הפנייה לבית הדין הרבני נעשתה שלא בתום לב, הוא רשאי לסרב להעברת הדיון בתיק, ולבית הדין הרבני לא תהיה כל סמכות טיפול בו. ההבדל העיקרי בין הערכאות, הוא שבית הדין הרבני מסתמך על עקרונותיה של ההלכה והדת היהודית, כך שפעמים רבות מהלך הדיון ותוצאותיו שונים, לעומת הרשם לענייני ירושה, אשר מסתמך על עקרונות המשפט האזרחי.
