כאשר לא קיימת תעודת פטירה במשרד הפנים, או אין הכרזת מוות, ניתן להגיש בקשה להצהרת מותו של נספה או נעדר. את הבקשה יש להגיש בצירוף ראיות שונות, לבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט רשאי להצהיר על אדם כנפטר, על פי מושבו האחרון או מקום מגוריו האחרון בארץ, רכושו הנמצא בישראל, אם עקבותיו נעלמו בארץ ומושבו או מקום מגוריו של המבקש הוא בישראל.
הצהרת מוות לצורך קבלת צו ירושה
כדי שהיורשים יוכלו להוציא צו ירושה, הם נדרשים להוכיח את עובדת פטירת המוריש באמצעות הגשת תעודת פטירה מקורית או הצהרת מוות המעידה על מותו. ישנם מצבים שבהם יש להוכיח גם את עובדת פטירתם של יורשי הביניים, כתנאי לקבלת צו ירושה לעיזבון המוריש, כמו במקרה של יורש אחר יורש.
סעיף 68 (א) לחוק הירושה קובע כי עובדת מותו של אדם וזמן מותו טעונים הוכחות בתעודת פטירה או בהצהרת מוות, אלא אם בית המשפט התיר בנימוקים שירשמו, להוכיח את המוות באופן אחר. לפיכך, במקרה שנסיבות פטירתו של המצווה או של יורש הביניים לא התרחשו בארץ ולא ניתן לאתר כל תעודת פטירה, כמו במקרים של נספה שואה, ניתן לעתור לבית המשפט לענייני משפחה בהליך של הצהרת מוות ולבקש להצהיר על מותו.
צו הצהרת מוות מהווה תחליף לתעודת פטירה, אולם לשם קבלת ההצהרה, המבקשים נדרשים להציג בפני בית המשפט ראיות התומכות בטענה. לדוגמה, במקרה של נספה שואה שעקבותיו לא ידועים, יש לשכנע את בית המשפט כי אותו אדם התגורר באירופה בשנים הרלוונטיות והיה נתון לאירוע מלחמה או לרדיפה גזעית ולאחר שהסתיימה המלחמה לא אותרו ממנו כל אותות חיים.
המסגרת הנורמטיבית להגשת בקשה
סעיף 1 לחוק הצהרות מוות, מגדיר את המסגרת הנורמטיבית להגשת בקשה לתביעה להצהרת מוות, וקובע כי נספה, על פי הוראות החוק, הוא אדם שעקבותיו נעלמו מעל לשנתיים, ויש יסוד להנחה שהוא מת עקב מאורעות מלחמה או מאורעות טבע או תאונה.
נספה שנות השואה הוא מי שמקום מגוריו האחרון היה באסיה, באירופה או באפריקה ובמהלך מלחמת העולם השנייה, נעלמו עקבותיו בנסיבות הנותנות יסוד לשער שמת כתוצאה מאורעות מלחמה או עקב רדיפות גזעיות, דתיות, מדיניות או לאומיות. נעדר הוא מי שאינו נספה או נספה שנות השואה, ועקבותיו נעלמו מעל שבע שנים וכל המאמצים להתחקות אחר עקבותיו לא צלחו, ויש יסוד להנחה שהוא מת.
על פי סעיף זה די ביסוד עובדתי כלשהו, שלפיו קיימת אפשרות שהאדם שעקבותיו נעלמו מת כתוצאה ממלחמה, תאונה או מאורעות טבע, לפיכך אין צורך בהוכחה ממשית אלא די בהשערה שיש לה אחיזה, ואפילו קלושה, בהגיון ובעובדות, כי הוא אינו בין החיים.
כיצד נקבע מועד המוות?
מועד המוות, בהתאם לסעיף 3 לחוק הצהרות מוות, נקבע על סמך כל ראיה שהובאה בדבר הנסיבות או הזמן שבהם אירע המוות. בהעדר ראיה יחול סעיף 3(ב) לחוק, הקובע כי מועד המוות לגבי נספה יקבע בתום שנתיים מיום שנעלמו עקבותיו. לגבי נספה שנות השואה, המועד יקבע ביום שבו נעלמו עקבותיו ולגבי נעדר, יקבע המועד בתום שבע שנים מהיום שבו נעלמו עקבותיו.
היום שבו נעלמו עקבותיו של נספה או נעדר הוא היום האחרון שבו נמצא סימן ידוע על היותו בחיים, ובמקרה שאין כל ראיה בדבר שעת המוות, ייקבע בית המשפט שהמוות אירע ברגע האחרון של יום המוות.
בית המשפט רשאי לתקן את הצהרת מוות, אם מי שזכאי היה לבקש את ההצהרה הביא לפניו ראיה שיום המוות או השעה, או כל פרט אחר, שונים מאלה שבהצהרה. במקרה שהוצהר כי הנספה או הנעדר מצוי בחיים, יבטל בית המשפט את הצהרת מוות לפי בקשת אדם שעל מותו הוצהר, או אם מי שזכאי היה לבקש את ההצהרה הביא לפני בית המשפט ראיה לכך שהוא עודנו בחיים.
הנטל הראייתי להצהרת מוות
סעיף 5 לחוק הצהרות מוות קובע כי כאשר בית המשפט דן בבקשה להצהרת מוות, לתיקונה או לביטולה, הוא רשאי לסטות מדיני הראיות, אם הוא משוכנע שנסיבות העניין מצדיקות סטייה מסוג זה. אם בית המשפט החליט לסטות מדיני הראיות, עליו לרשום את הטעמים שהובילו אותו להחלטתו.
לפיכך, בהליך הצהרת המוות רשאי בית המשפט לסטות מדיני הראיות, ובהתאם לפסיקה לא דרושה רמת הוכחה גבוהה וממשית ודי באחיזה בהגיון ובעובדות. נטל ההוכחה אינו הנטל המוטל במשפט האזרחי הדורש הסתברות יתר של אפשרות אחת על פני אחרת ומעל 51%, ובהליך זה ניתן להצהיר רק כאשר יש יסוד להנחה בהגדרת נספה, והפסיקה דורשת פחות מכך. על כן המסקנה כי אדם מת מוסקת כמסקנה של השכל הישר, הנעוצה בנסיבות מוגדרות הקבועות בתיק.
