בקשה לביטול הכרזה על הקטין בר אימוץ

בקשה לביטול הכרזה על קטין כבר אימוץ

עובדות המקרה

ערעור על פסק דין שניתן על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 25.6.02, לפיו נקבע כי תנאי סע’ 13(א)7) לחוק אימוץ ילדים, התמלאו לגבי הקטין – בנה של המערערת, והוא הוכרז בר אימוץ. עוד נקבע בפסק הדין, כי תוצאות האימוץ יצומצמו באופן שיתאפשר קשר בין הקטין למערערת, והכל לפי שיקול דעת פקיד הסעד לחוק האימוץ אשר ילווה את הקטין, וכי "צימצום תוצאות האימוץ הינם בכפוף לכך שתימצא לקטין משפחה מאמצת שתסכים לתנאים אלה, בפרק זמן סביר". המערערת עותרת לביטול ההכרזה על הקטין בר אימוץ. לחלופין, היא עותרת, כי תינתן לה "הזדמנות אחרונה להוכיח את כנותה ונכונותה לגדל את בנה".

האם יש לקבל את הבקשה?

1. כחוט השני עובר בפסיקה הקושי שבפניו ניצב השופט בבואו לקבוע גורלו של קטין, ובמיוחד בענייני אימוץ: "קשים הם מקרי האימוץ, קשים הם, משום שתוצאתם היא "קיומית", שהרי יש בהם הכרעה בשאלה, אם יקוים או ינותק - לתמיד ולא לשעה - הקשר הטבעי שבין הורים לילדיהם. קשים הם, משום שהמבחן על-פיו הם נחתכים "טובת המאומץ" - סבוך הוא, והנסתר בו מרובה מהגלוי. אכן, ההחלטות בענייני אימוץ החלטות בדיני נפשות הן, ועל השופט להכריע בהן כמיטב הכרתו ומצפונו". דברים אלו, נכוחים אף ביתר שאת בתיק דנן, בו הקטין הוא כבר כבן 9 שנים, מכיר את משפחתו הביולוגית וקשור אליה, מה גם שסיווג מסוגלותה ההורית של המערערת נמצא אי שם בתחום השוליים האפורים.

2. נקודת המוצא היא, כי זכותו של הילד לגדול אצל הוריו הביולוגיים, כאשר רק נסיבות יוצאות דופן מצדיקות ניתוקו מהוריו. זכות זו מעוגנת בסעיף 9 לאמנה בדבר זכויות הילד, לפיו: "א. המדינות החברות יבטיחו כי ילד לא יופרד מהוריו בניגוד לרצונם, אלא רק כאשר קובעות רשויות מוסמכות, הכפופות לביקורת משפטית, בהתאם לדינים ונהלים הנוגעים לעניין, כי פירוד כאמור נדרש לטובת הילד. קביעה כאמור יכול שתידרש במקרה מסוים, כגון מקרה של התעללות או הזנחת הילד על-ידי הוריו, או כאשר חיים ההורים בנפרד ונדרשת החלטה באשר למקום מגורי הילד.

3. סעיף 13 לחוק האימוץ קובע רשימה סגורה של מצבים שבהם רשאי בית המשפט להכריז על קטין בר אימוץ ללא הסכמת הוריו. אחד מהם (הרלוונטי לענייננו) הינו כי "ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו" (סעיף 13(א)(7).מעל בחינת נסיבות כל מקרה לגופו באספקלריה של הדרישות המנויות בסעיף זה, להיות מושתתת על שני צירים מרכזיים: מחד, תפקוד ההורה, קרי, היקף יכולתו לדאוג לילדו ומאידך, צרכי הקטין והמידה של הדאגה שהוא ראוי לקבל. שני מבחנים אלו הם אובייקטיבים ונבחנים הן בנקודת הזמן העכשווית והן בנקודת זמן עתידית, דהיינו, האם קיים סיכוי לשינוי עתידי בהתנהגותו של ההורה.

4. אכן, מהחומר שהונח בפנינו עולה, כי הוכח קושי רב ביותר במסוגלותה ההורית של המערערת, עד כדי העדר מסוגלות ללא תמיכה מסיבית מצדדים שלישיים: נסיבות חייה העגומות של המערערת פורטו בהרחבה בפרק העובדתי. על רקע נסיבות אלו נולד הקטין, כאשר טרם לידתו פנתה המערערת מיוזמתה לרשויות הרווחה – משוללת דיור, כספים או סיוע כלשהם – וביקשה למסור את הקטין לאימוץ. הקטין אמנם נלקח מרשותה למספר ימים לאחר הלידה אולם הוחזר לה משטענה, כי יש בידיה אמצעים לשכור דירה לה ולקטין. בהמשך הוצא הקטין מרשותה ואולם פעם אחר פעם הוחזר למערערת, תוך שבית המשפט שדן בעניינה סבר כי אזלת ידה בטיפול בקטין והזנחתו נובעות בראש ובראשונה מהעדר בסיס כלכלי או מקום דיור מספק, ומשכך בכל מקום בו הראתה המערערת "ראשית ראיה" לקיומו של דיור קבוע ומחויבות מינימלית הוחזר הקטין לרשותה. עם זאת, גם כאשר היה הקטין ברשותה המשיכה המערערת בפעולות הנטישה שלו, בין במעון ובין בהותרתו מסתובב לבדו ברחובות העיר, כשהוא בן שלוש וחצי בלבד. שיאן של פעולות אלו היה ביום 2.10.05, עת הביאה המערערת את הקטין ללשכת הסעד והשאירה אותו שם עד לקבלת "מפתח לדירה". מעשה זה לא היה מעשה חד פעמי, כמוצג על ידי המערערת, אלא אחד מרבים. דפוס קבוע בו הופקר הקטין במקומות זרים ונעשה כלי בידיה במאבקה נגד הרשויות. גם לאחר מעשה זה, החמור לעצמו, הסכים בית המשפט לנוער להחזיר את הקטין לרשותה. אולם, על אף הבטחותיה ועל אף שהקטין חיכה לה עד כלות, שוב נמנעה המערערת מלקחתו מלשכת הרווחה בטענה, כי אין לה דיור מספק.

5. ביחס לכל אלו, רף המסוגלות הנדרש על מנת לגדל את הקטין הוא גבוה. אף כי נוכח נסיון העבר ומצבה הנפשי והתפישתי של המערערת, ספק רב אם יש בידיה לענות על צרכים מיוחדים אלו, ולו בצורה מינימלית. דא עקא, בכך לא די. "טובת הילד" אינה ענין ערטילאי, ובכל מקרה יש לבחון ולקבוע מה טובתו של הקטין שעניינו נדון בפנינו בהתייחס למכלול הנסיבות הידועות והצפויות: הדילמה העיקרית העומדת בפני בית המשפט בשיטה הנוהגת הינה, כי בהכרזת קטין בר אימוץ ננעל בפניו שער – הוא מתנתק באחת מכור מחצבתו, ממשפחתו הביולוגית, כשמן הצד האחר אין כל בטחון כי ממתינה לו משפחה מתאימה המוכנה ומסוגלת לאמצו לליבה, על כל המשתמע מכך, וכי בפועל הוא אמנם ייקלט בה באופן מיטבי, או כי בכלל יינתן בסופו של יום צו אימוץ בעניינו.

6. ראוי שההחלטה להכרזת קטין בר אימוץ תהא החלטת ביניים – כפי שהיא אמנם במהותה – ולבית המשפט תהיה בקרה על עניינו של הקטין עד לפסק הדין המשלים את ההליך – מתן צו האימוץ. במסגרת ההחלטה להכרזת קטין בר אימוץ יורה בית המשפט כי יוגש לו בתוך פרק זמן מוגדר דיווח אם אמנם נמצאו הורים מאמצים לקטין. היה וייקבע בהחלטה, כי יצומצמו תוצאות האימוץ, יוטל על היועץ המשפטי לממשלה לפרט מה נעשה כדי למצוא הורים שיתאימו לקריטריונים שנקבעו על ידי בית המשפט ומי המועמדים שנמצאו. בית המשפט יוכל ליזום מבעוד מועד מפגש עם ההורים המועמדים, הן כדי להתרשם ממידת התאמתם והן כדי להבהיר להם ממקור ראשון את קביעת בית המשפט לענין אופי האימוץ. אם יוברר, כי לא נמצאו לקטין מאמצים, או מאמצים המתאימים להוראות שנקבעו על ידי בית המשפט בהחלטה לענין הכרזת הקטין בר אימוץ, ייקבע דיון לאלתר, במסגרתו יידון בית המשפט במצבו של הקטין והדרכים שיש לנקוט כדי להבטיח טובתו. במסגרת זו ניתן יהיה לבדוק אפשרות חיפוש במסגרות רחבות יותר (כמו למשל – משפחות חד הוריות, הורים מבוגרים יותר וכיו"ב); וכן פתרונות אחרים (כמו אמנה, קיבוץ וכיו"ב). כן ניתן יהיה לחזור ולשקול את מקומם של ההורים הביולוגיים בחייו של הקטין, באופן שהקטין לא ישאר תלוש משני העולמות.

7. בכל הנוגע לענייננו, משמדובר בילד כבן 9 שנים, המכיר את משפחתו הביולוגית וקשור אליה, קיים צורך מיוחד לבדוק מה הן החלופות הקיימות ואיזה מהן תענה באופן המרבי על צרכי הקטין. עם זאת, ברי, כי למערערת לבדה, אין כוחות הנפש הנדרשים לגידול הקטין. לא כל שכן ילד שבע אכזבות שנזקק יותר מכל ליציבות ולבטחון. מה גם שהיא לא הפנימה את הבעייתיות בתפישת עולמה שהביאה למעשים שגרמו להוצאת הקטין מרשותה מלכתחילה, או כי תפישתה הבסיסית השתנתה. יתר על כן, אף במצב היום, וכעולה מתרשומת השיחות של ד"ר מאסס עם משפחתו של הקטין, עיקר האינטראקציה היא בין הקטין למ’ ולאחיותיו, ופחות בין הקטין למערערת.

8. טובתו של הקטין הינה, כי יגדל בחיק משפחה מאמצת שתקנה לו חום, ובעיקר בטחון ויציבות, תוך שהקשר עם משפחתו הביולוגית יישמר.

לסיכום,

המשיבה תודיע לבית המשפט קמא בתוך 60 יום אם נמצאה משפחה מאמצת מתאימה כאמור. תימצא משפחה כאמור, תגיש המשיבה לבית המשפט קמא תסקיר מפורט בעניינה של המשפחה ובענין דרך קיום הקשר בין הקטין לבין המשפחה הביולוגית, ובכפוף לאישור בית המשפט יועבר הקטין לחזקת המשפחה האמורה. הצו המורה על הכרזת הקטין בר אימוץ יצומצם באופן שיתייחס לאימוץ תוך קיום קשר עם המשפחה הביולוגית, והוא יהיה בתוקף עד להחלטה אחרת שתינתן לאחר שייקבע כי יש מקום ליתן צו אימוץ בעניינו של הקטין. יוברר כי לא נמצאה משפחה מתאימה לאימוצו של הקטין, תבוטל הכרזתו בר אימוץ.