המערערת, ילידת 24.8.76, ואחותה ילידת 1974 אומצו מיד לאחר לידתן על ידי 2 משפחות שונות. אימן הביולוגית של שתי האחיות, נפטרה בשנת 1993, כשהיא רווקה. לאחר פטירתה הגיש גיסה בקשה לצו קיום צוואה בעל פה מפי שכיב מרע לפיה הורישה לו המנוחה, לטענתו, את עיזבונה.
צו ירושה שניתן לפיו הוכרזה האחות בתור היורשת היחידה של המנוחה, וכל כספי העיזבון נמסרו לה. לאחר פתיחת תיק האימוץ, פנתה המערערת בבקשה לתיקון צו הירושה כדי שייקבע ששתי האחיות יורשות את העיזבון בחלקים שווים, וביום 15.11.98 ניתן צו ירושה מתוקן כמבוקש.
מהו היקף אחריותם של הגורמים השונים באיתור צאצאים מאומצים?
אחריותו של האפוטרופוס הכללי לאתר את המערערת עולה במסגרת חוק הירושה. החוק קובע כי ילד שנמסר לאימוץ יורש הן את קרוביו הביולוגיים והן את קרוביו המאמצים. למרות קביעתו זו, החוק לא קבע כל מנגנון לאיתורם של צאצאים מאומצים, שלכאורה נדרש בכל תיק ותיק ולא הטיל אחריות מפורשת על מי מהגופים העושים לעניין.
קרא עוד על:
העובדות שביסוד הבקשה תאומתנה בתצהיר הניתן בדרך כלל על ידי בן משפחה אשר העובדות הרלבנטיות הן בידיעתו האישית, וכן בפרסום מודעה בעיתון. תפקידו של האפוטרופוס הכללי אינו לקיים חקירות מטעמו, אלא להציג בפני ביהמ"ש את כל העובדות שנאספו. ביהמ"ש הוא זה שישקול אם יש צורך בקיום חקירות נוספות.
בנסיבות אלה, שעה שהוגשה הבקשה לצו קיום צוואה, התמצה תפקידו של האפוטרופוס הכללי בכך שבדק כנדרש וכמצופה ממנו, אם קיימים יורשים על פי דין שעלולים להתנגד לקיום הצוואה, אך לא היתה לו חובה לבצע בעצמו חקירות מעבר לכך, מה גם שהוא פעל בהנחיית בית משפט ואיתר את הבת שנמסרה לאימוץ.
אחריותו של השירות למען הילד
השירות למען הילד - הוא הממונה על הליכי האימוץ, וככזו מחובתו לדאוג לביצוע רישומים אמינים ומדויקים כדי שבבוא העת ניתן יהיה לאפשר למאומצים לקבל את כל הפרטים הנוגעים למשפחתם הביולוגית. זאת ועוד, מחובתה של המשיבה לרשום ולתעד, עם מסירת כל ילד לאימוץ, גם את עובדת קיומו של אח נוסף שנמסר לאימוץ, ובמקביל לתעד זאת בתיק האימוץ הקודם. דבר זה מצופה היה מהמשיבה גם כאשר נתוני האימוץ נעשו באופן ידני, ולא היו עדין ממוחשבים.
במקרה שלפנינו, רישומי האימוץ נעשו באופן רשלני וחובבני, כאשר התיקים סודרו בארכיב באופן שהסתמך על זיכרונם האישי של העובדים לשם מציאת המידע, מבלי שנוהלו רישומים מסודרים שיאפשרו מעקב מרוכז, מדויק ואחיד של מידע זה. מחדלים אלה גרמו לכך שכאשר נבדק המידע אודות בת המנוחה שנמסרה לאימוץ, אותרה אחות המערערת בלבד.
התגבשות הנזק וחובת הקטנת הנזק
הנזק נוצר והתגבש במלואו עוד בטרם נודע למערערת כי היא זכאית לחלקה בעיזבון אמה המנוחה שהרי לה עצמה נודע על הנזק האמור רק תקופה ארוכה לאחר שהתגבש- קרי לאחר שהועברו הכספים במלואם לאחות.
קראו גם:
כאשר נפגע לא הקטין את נזקיו למרות שיכול היה לעשות כן, יפחית בית המשפט מסכום הפיצויים המגיעים לו את שיעורי נזק, שיכול היה למנוע אילו היה נוקט באמצעים הנאותים להקטנת הנזק. הקטנת הנזק היא אירוע המתקיים לאחר התרחשות העוולה, ולפיה – תובע, אשר ניתן לייחס חלק מן הנזק למעשיו או למחדליו שלו, לאחר התרחשות העוולה, לא יהיה זכאי להיפרע מן הנתבע בגין אותו חלק בנזק.
בענייננו, משהועברו כספי העיזבון לאחות המערערת, בשל טעות ורשלנות מצד המשיבה, נתגבש הנזק במלואו, כשלמערערת לא היתה יד בדבר, ולא היה ביכולתה למנוע את הנזק או להקטינו מאחר ולא היתה מודעת כלל לעיזבון ולזכויותיה באותה עת.
לסיכום,
חוק הירושה קובע כי ילד שנמסר לאימוץ יורש הן את קרוביו הביולוגיים והן את קרוביו המאמצים. למרות קביעתו זו, החוק לא קבע כל מנגנון לאיתורם של צאצאים מאומצים, שלכאורה נדרש בכל תיק ותיק ולא הטיל אחריות מפורשת על מי מהגופים העושים לעניין. יש מקום לבטל את ההבחנה שעושה החוק בין ילד מאומץ לילד טבעי כאשר היא מובילה לתוצאות לא רצויות.
